ערך עצמי
לא מעט פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שאנחנו יודעים בוודאות שאינם טובים עבורנו.
אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו צריכים להפסיק לאכול יותר מדי ועדיין ממשיכים לעשות את זה
אנחנו נשארים במערכות יחסים שפוגעות בנו, אף על פי שאנחנו יודעים שהיינו צריכים לסיים אותן מזמן
אנחנו עובדים קשה מדי ומשלמים מחיר גבוה על כך למרות שהבטחנו לעצמנו להפסיק
אנחנו עוזרים לכולם ושמים את עצמנו בסוף למרות שאנחנו יודעים בוודאות שזה לא נכון עבורנו
איך זה יכול להיות? מה גורם לנו לפעול הפוך ממה שאנחנו תוספים כנכון עבורנו?
הסיבה הראשונה לכך היא, שאנחנו לא באמת מאמינים שיש לנו אפשרות להשיג את מה שאנחנו רוצים. לעיתים קרובות זה נובע מהאמונה שאנחנו לא ראויים מספיק כדי לקבל דבר טוב יותר ממה שכבר השגנו. מכאן, הרעיון לפיו הדרך תהיה רצופת קשיים נראה לנו הגיוני.
אנחנו מאמינים למשל, שרק דרך קושי נקבל את מה שאנחנו רוצים כי "מה שבא בקלות הולך בקלות"
אנחנו מאמינים שיש לנו "שיעורים" כביכול שעלינו לעבור לפני שנזכה להצליח
אנחנו מאמינים שרק אם נהיה רזים/יפים/עשירים/במערכת זוגית (השלימי את החסר) נשיג את מה שנרצה ונהיה מסופקים.
רק מה, זה בדיוק להפך. כדי להיות מסופקים באמת, עלינו תחילה לשחרר את הרעיונות האלה. סבל לאורך זמן לא באמת גרם למישהו להיות מאושר… למעשה, כל עוד אנחנו עדיין מאמינים שזה כך נישאר תקועים.
הסיבה השנייה לכך שאנחנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לעשות הפוך ממה שנכון לנו היא שבתת המודע שלנו קיימת הבנה שבאותה מידה שהדבר פוגע בנו אנו מפיקים ממנו תועלת.
אבסורד ככל שזה נשמע, אנחנו משיגים ממנו משהו שאנחנו רוצים…
אנחנו מעדיפים להישאר במערכת יחסים פוגענית העיקר לא להיות לבד
אנחנו מעדיפים לְרַצות אדם אחר על מנת להימנע מעימות עמו
אנחנו מעדיפים לקבל מאוכל את הסיפוק הרגעי שהוא נותן לנו מאשר להתמודד עם הכאב בלעדיו
איך נדע שזה נכון? פשוט, כל עוד אנחנו ממשיכים לעשות משהו שאנחנו טוענים שמזיק לנו זה אומר שבתוך תוכנו אנחנו מבינים שכרגע הוא נותן לנו יותר מאשר "לוקח". ככה אנחנו בנויים.
הפיתרון:
לשנות את האמונות שגורמות לנו לעמוד במקום ומונעות מאיתנו ליצור שינוי למרות שאנו רוצים בו.
מה שאנחנו מאמינים שהוא נכון וסך החוויות שאספנו גרמו לנו להאמין ש"זה מה יש" ומכאן הביאו אותנו להוריד את הסטנדרט על פיו נחיה את חיינו ונממש אותם.
האמונה הכי חשובה שניתן להתחיל בה – לשנות את מה שאנחנו מאמינים שאנו ראויים לו. אם נדע שמגיע לנו הטוב ביותר, מה הסיכוי שנבחר במשהו שהוא פחות מכך?
למעשה, במקומות בהם אנחנו מרגישים שהתפשרנו נרגיש כאב ונמנע מעצמנו להיות מאושרים.
אם נאמין שאנחנו ראויים ליותר בקשרים שלנו, לא נכניס לחיינו אנשים שפוגעים בנו או נעצור אותם מיד כשהם יעשו זאת.
אם נאמין שמגיע לנו גוף בריא וחזק – נהיה בררניים יותר לגבי מה שאנחנו מכניסים לתוכו וכך הלאה.
אם נדבוק ברעיון שלעולם לא נשתנה, נישאר במָקום ונמשיך ליצור את אותה מציאות שגורמת לנו קושי.
איך מתחילים?
♦ תחילה, היי כנה עם עצמך. אל תספרי לעצמך סיפורים ש"המצב לא כזה נורא" כשהמציאות מראה אחרת. ככל שתתכחשי לדבר, כך תאריכי את הסבל שנגרם לך ממנו.
♦ אהבי את עצמך מספיק בשביל שתרצי לעשות שינוי. אם תאמיני שאת גם ככה לא ממש "שווה" למה שתרצי להשקיע בעצמך?
הכיני רשימה של כל מה שאת מאמינה שאת ראויה לו כולל כל הדברים שאת לא מוכנה לקבל יותר – יחס מזלזל מצד אחרים, מינוס קבוע בבנק, עודף משקל וכו'.
בחרי דבר אחד מהרשימה בו תרצי להתחיל והתחייבי ליצור בו שינוי. פרטי לעצמך איך השינוי הזה יכול לקרות כולל פעולות קטנות שאת יכולה להתחיל לעשות במיידי.
גם אם את מרגישה מיואשת או חסרת אונים בשלב זה בחייך, דעי שאין סיבה להמשיך ולסבול. הדרך לשמחה וסיפוק היא דרך ללא פשרות ויש להתמיד בה. אל תלקי את עצמך בימים בהם את מצליחה פחות – זה יוביל אותך לתסכול וירידה במוטיבציה ויחזיר אותך לאותה נקודה בה התחלת אם לא גרוע יותר…
לא משנה מה ההרגל או המצב אותו את רוצה לשנות, חשוב שתגדירי לעצמך למה את רוצה לעשות את השינוי. הסיבה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לגרום לך להצליח להתקדם. אם לא מצאת סיבה מספיק ברורה ומשכנעת, זה לא יעבוד. זה אמור לשמש עבורך כעוגן גם בימים בהם תרגישי שאת מתקשה לדבוק בשינוי.
בין אם זה בכוחות עצמך או בקבלת עזרה מאחרים, מצאי את הדרך שלך לגרום לזה לעבוד. את חייבת את זה לעצמך.
שלך,
יפית.
רגשות אשם נוצרים אצלנו מתוך התפיסה שפעלנו לא נכון ועשינו טעות שאנו מתחרטים עליה.
מדובר באירוע שהיינו מעדיפים שלא היה קורה כלל…
לפעמים התחושות לגבי אותה טעות הן כה חזקות, עד שהן מענות אותנו במחשבותינו עד לנקודה שבה אנחנו כל כך מפחדים לטעות שוב ונמנעים מלהתקדם הלאה.
בתרבות בה אנחנו חיים אנו מגדירים את עצמנו ואת האחרים על פי ההישגים שלנו. כך יוצא שכשאנחנו עושים טעות אנחנו באופן אוטומטי מורידים מערכנו.
עוד בילדות שלנו היו לא מעט מקרים בהם ננזפנו או נענשנו בשל טעויות שעשינו.
לעיתים נאלצנו להתמודד עם תחושת האכזבה שעוררנו בסביבה שלנו בשל כך, דבר שהפך את היכולת שלנו להתמודד עם הטעות לקשה עוד יותר.
הדבר הזה יצר משוואה לא פשוטה:
טעות משמעה אנחנו "לא בסדר" או אפילו "רעים", ולכן כדי להיות "טובים" הבנו שעלינו להימנע מטעות בכל מחיר.
איך עשינו את זה?
הפעלנו "שוטר פנימי" שנועד לבקר אותנו בכל פעם שאנחנו עושים טעות. בצורה זו לקחנו על עצמנו את תפקיד השופט של עצמנו, תפקיד שהיה עד אז בידי הורינו והסביבה שלנו.
בעולם מושלם לא נעשה טעויות כלל. מכיוון שאין אנחנו חיים בעולם כזה, הדרך היחידה להתגבר על רגשות האשם ולשחרר את הכאב הנלווה אליהם היא לעשות קודם כל הפרדה בין הטעות לבין הערך העצמי שלנו.
הנה כמה תובנות שיסייעו לכם לעשות את זה:
- השלב הראשון בשחרור רגשי אשם הוא להבין שבזמן שהטעות נעשתה פעלתם כמיטב יכולתכם בהתאם לידע ולהבנה שהיו ברשותכם באותו זמן.
רמת המודעות שהייתה לנו באותו רגע היא זו שהשפיעה על הבחירה שנעשתה. רק כשהמודעות שלנו משתנה נוכל לזהות האם טעינו.
החוכמה, מה לעשות, מגיעה תמיד בדיעבד ולשם כך נצטרך לטעות מספיק פעמים על מנת שנוכל לרכוש אותה. באותו רגע לא יכולתם לפעול אחרת. אם הייתם מאמינים שאתם יכולים הייתם כנראה עושים זאת. - לצפות מעצמנו לא לטעות זה כמו לשפוט את עצמנו עם הידע שיש לנו היום על מי שהיינו אתמול, ללא הידע הזה.
האם הייתם שופטים תינוק שרק למד ללכת, נתקל במכשול ונפל? הרי עצם ההיתקלות במכשול וה"טעות" שהובילה לנפילה היא זו שמאפשרת לו ללמוד ללכת טוב יותר. - הטעות אינה מייצגת את מי שאנחנו כמכלול ואינה מעידה על האדם שאנחנו, אלא מתארת פעולה אחת שנעשתה מתוך אלפי החלטות ופעולות שעשינו בחיים שלנו.
האם אנחנו נותנים את אותה תשומת לב גם לפְּעמים בהם עשינו דברים "נכון"? כמעט ולא. אם היינו עושים את זה, רוב הסיכויים שהיינו מגלים שאנחנו יותר צודקים מטועים. - אל תתפסו טעות כעניין של "נכון" או "לא נכון", אלא שאלו את עצמכם האם הדבר שרת אותי ואת המטרה אליה רציתי להגיע. גם פה נוכל להגיע להחלטה מסוג זה רק על ידי כך שנעשה טעויות.
- כדי שתוכלו לחיות חיים מאושרים באמת שחררו את הרעיון של להיות מושלמים. דווקא חוסר השלמות הוא זה שיגרום לכם לטעות פחות, וזאת בעזרת התובנות שתרוויחו. ככל שתשחררו את הרעיון הזה מהר יותר כך תוכלו לסלוח לעצמכם ולהמשיך הלאה.
- קבעו תאריך סיום.
לכל דבר יש זמן בו הוא פג תוקף. אתם רוצים לשאת את האשמה עוד קצת? אין בעיה, רק קבעו תאריך שבו זה מסתיים. זה יכול להיות שבוע מהיום, חודש או כמה שתחליטו שמספיק. לאחר מכן עברו לתיקון אם אפשר או ללמידה לעתיד.
במילים אחרות – התקדמו!
וכאן אוסיף את מה שנאמר כבר לא מעט פעמים:
כן, בשביל ללמוד צריך לטעות. אין קיצורי דרך. רק מה, למרות שאנחנו מבינים את ההיגיון שבדבר, נראה שעדיין רבים מאתנו מתעקשים לשאת את עול האשמה ולהתפלש בו.
רגשות האשם לא ישנו את מה שכבר קרה. זאת עובדה. במקום זאת מנפו את מה שכבר למדתם כדי ליצור לעצמכם עתיד טוב יותר והימנעו מלהשתמש בטעויות כתירוץ להישאר תקועים במקום.
וכמו שבודהה אמר:
"בכל בוקר אנחנו נולדים מחדש. מה שנעשה היום הוא הדבר החשוב ביותר."
ומה לגבי רגשות אשם שאנשים אחרים מנסים לעורר בנו?
תוכלו לקבל לזה מענה בסרטונים הבאים:
אני לא מספיק חכמה כדי להתקדם בעבודה
אני לא מספיק מושכת כדי למצוא זוגיות
אני לא מספיק טובה כאמא עבור הילדים שלי
אני לא מספיק רזה כדי להרגיש טוב עם עצמי…
האם אחד מהמשפטים האלה מוכר לך? אלה הסיבות:
אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים לפי סט "חוקים וכללים" פנימי שמנחה אותנו. לחלקם אנחנו מודעים, כגון: "משפחה זה לפני הכול", "תמיד צריך להגיע בזמן לכל מקום", אך רובם נמצאים בתת ההכרה שלנו, מנגנים שם תקליט ישן שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, דוגמת: "כסף זה דבר מלוכלך" (לכן אסור להרוויח יותר מדי), "אישה צריכה להתפשר על קריירה למען הילדים" וכו'.
אותם חוקים וכללים פנימיים הם ה"אני מאמין" שלנו ומובילים אותנו בכל אשר נלך.
הבעיה מתחילה כאשר נוצרים קונפליקטים פנימיים בין מערכת החוקים שלנו לבין המציאות שאנו פוגשים.
האמונה השורשית החזקה ביותר בה אני נתקלת היא "אני לא מספיק… (השלימי את החסר)"
היא יוצרת מצב בו לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מרגישה שמשהו חסר, שיכול להיות טוב יותר, שאני צריכה להיות טובה יותר. למעשה, היא יוצרת מקור סטרס קבוע בחיים שלנו.
הסיבה לאמונה הזו היא, שנוצר פער גדול בין מה שאנחנו מצפים שיהיה לבין המציאות שאנחנו חווים. הציפיה תמיד קיימת בהשוואה ל"אני מאמין" שלנו. אם אני מאמינה למשל, שבן הזוג שלי אמור להרוויח יותר ממני ואין זה כך במציאות, רוב הסיכויים שארגיש לא מרוצה ואף אכעס עליו על שאינו עומד בציפיות שלי. אין זה משנה אם הציפיות האלו נוצרו ממה שהסביבה שלנו חושבת עלינו, או מאוסף החוויות (החיוביות והשליליות) שלנו – ברגע שאנחנו מאמינים שככה צריך להיות, זה כבר הופך להיות לגמרי שלנו.
כשאנחנו מרגישים "לא מספיק", זה אומר שעלינו להצדיק את עצמנו שוב ושוב ושוב. כתוצאה מכך נרגיש צורך לתת מְעבר – יותר אהבה, יותר עבודה, יותר כסף… רק שזה אף פעם לא מספיק. ייתכן ונתקלת בהורים שמרגישים צורך לפצות את ילדיהם במתנות פיזיות בשל שעות עבודה רבות, או הכרת אישה שחשה צורך לרַצות את בן הזוג שלה כיוון שמרגישה שאינה מספיק טובה עבורו.
לעיתים קרובות תגרום לנו אמונת ה"לא מספיק" להתפשר ולוותר. אם בין כה וכה כל מה שאני עושה אף פעם לא מספיק, אז למה בכלל לטרוח? במצב זה נחווה תחושת בינוניות, אך נשמור על עצמנו מכאב הכישלון והאכזבה.
כך או כך – המחיר כבד. להיות "לא מספיק" זו עבודה. תמיד צריך לעשות עוד. ללמוד יותר, להשתפר ולהתאמץ יותר וזה אף פעם לא נגמר. שעות העבודה רבות מאוד, אין תנאים ובטח שאין פנסיה.
איך משנים את זה?
דבר ראשון – אל תחפשי את זה בחוץ. זה לא שם. את היכולת להרגיש שאנחנו מספיקים כמו שאנחנו יש לפתח מבפנים. זהו תהליך אינדיבידואלי שעלינו לעבור בעצמנו.
שימי לב איך את מדברת לעצמך. האם את יורדת על עצמך באופן קבוע? צרי מנטרה חדשה שתחליף את הישנה. במקום: "אני לא מספיקה כמו שאני" תוכלי לומר לעצמך "אני טובה כמו שאני" או כל משפט אחר שמרגיש לך נכון. תחילה זה יהיה מוזר אך עם הזמן זה יחליף את אותו "תקליט" אמונה ישן שמופיע שוב ושוב במחשבות שלך.
הפסיקי להשוות את עצמך לאחרים. הדרך הכי טובה להרגיש לא מספיק היא לחשוף את עצמך באופן קבוע לרעיון שאת צריכה להיות כמו מישהו אחר.
שאלי את השאלות הנכונות – במקום: למה אני אף פעם לא מצליחה/מספיקה/יכולה… ל-מה אני יכולה לעשות אחרת? חשוב! בחרי שאלות שיגרמו לך להרגיש טוב יותר עם עצמך ולא כאלה שרק יגבירו את תחושת ה"לא מספיק".
הזכירי לעצמך במה את כן "מספיקה". תמיד יהיה תחום בחיינו בו אנחנו טובים יותר. זה יכול להיות בהורות, בקריירה או בכל תחום בו אנחנו משקיעים מספיק זמן ומקבלים תוצאות שאנחנו שבעי רצון עימם. עשי לעצמך רשימה של התכונות שהביאו לך את התוצאות האלה.
הסבי את תשומת הלב שלך ממה ש"אין" למה ש"יש". רוב האנשים מתמקדים במה שאין וחווים "לא מספיק". מיקוד ב"יש" בחיינו מגביר את תחושת הסיפוק והאושר שאנו חשים.
שני את איך שאת חושבת, מדברת ומתנהגת. נותנים לך מחמאה? קבלי ואמרי תודה. אין צורך להתנצל ולהסביר איך עברת את המבחנים ב"פוקס" או איך השמלה עלתה עלייך "בטעות". קיבלת מחמאה מאנשים שאת סומכת עליהם? כנראה שאת לגמרי ראויה לה.
האם את מכירה בערכך רק כשאת משיגה דברים בחייך? מהר מאוד תמצאי שזה לא מספיק, וברגע שההשפעה של תחושת ההישג תחלוף, תמצאי את עצמך מחפשת את הפרויקט הבא.
זכרי שאנחנו תמיד פועלים לעשות משהו כיוון שבאותו הרגע אנחנו מאמינים שזה הדבר הנכון, שזה מקרב אותנו לדבר שאנו חושקים בו או שזה מרחיק אותנו מכאב. בדקי עם עצמך: מהן הסיבות שבגללן את מבקרת את עצמך/מרגישה לא מספיק? הקדישי תשומת לב לזיהוי ה"אני מאמין" שלך ושני אותו במידת הצורך. מזכירה לך שמכיוון שאת יצרת אותו, את היחידה שיכולה לשנות אותו 🙂
מרגישה שאת צריכה עזרה עם זה? צרי איתי קשר פה
שלך,
יפית.
המקום: מאחורי הקלעים של התוכנית The Voice, רגע לפני האודישנים.
הסיטואציה: נערה צעירה מספרת איך חבריה דאגו להוריד מעֵרכה באופן קבוע ולומר לה כמה היא אינה כשרונית מספיק בשביל לשיר.
היא סיפרה שהיא שם כדי להוכיח להם אחרת.
לרגע לא שמעתי אותה אומרת שהגיעה כדי להוכיח משהו עבור עצמה.
כמה חבל.
המקום: בית קפה.
הסיטואציה: פגישה עסקית. אשה כבת 45 מספרת לי כיצד הלכה ללמוד בצעירותה ראיית חשבון רק כי זה היה אחד מהמקצועות שנחשבו איכותיים ונחשבים על ידי הוריה שדאגו לעתידה הכלכלי.
מספר שנים אחר כך היא עזבה את ראיית החשבון ופתחה עסק משלה. לדבריה היא סבלה מכל רגע עד שעשתה את התפנית והלכה לעסוק בתחום שהיא אוהבת באמת.
במבט לאחור, היא מצטערת שלא עשתה את הצעד הזה מוקדם יותר.
סטטיסטית, רק 8% מהאנשים מגשימים את המטרות ששמו לעצמם בתחילת השנה. עצוב למדי.
העניין הוא, שאם נפחית מהנתון הזה את אחוז האנשים שעושים זאת עבור המטרות שלהם עצמם ולא כדי לעמוד בציפיות של אחרים, נקבל תוצאה נמוכה עוד יותר…
מדוע כל כך קשה לנו לאכזב אנשים אחרים?
כל התשובות בסרטון שהכנתי לך כאן למעלה.
באהבה גדולה,
יפית.
ומפיץ את הרעיונות שלו.
לצעוק עליו ולקלל אותו כשהוא משתמש במילים קשות.
כשסיים, פנה אליו בודהה ושאל:
"תאמר לי, כשמישהו נותן לך מתנה ואתה לא מקבל אותה,
למי שייכת המתנה?"
"לי" ענה האדם.
"ואם תוסיף להציע לי משהו שלך ואני לא אקבל את זה,
מיהו הבעלים של הדבר?"
"אני הבעלים" ענה אותו אדם.
כדי להבהיר את הנקודה שלו בודהה הוסיף:
"אם אתה מעליב וכועס עליי ואני לא מקבל את זה, הכול שלך.
אם אני לא חולק איתך אף אחת מהמתנות שלך, הכול שלך"
ובמילים פשוטות, אם מישהו מבקר אותנו ומעליב
באופן קבוע, אבל איננו נותנים ל"מתנות" שלו להיכנס
אלינו פנימה, למי שייכת המתנה?
אך ורק לו.
יחד עם זאת, לא פשוט להתמודד עם אנשים
שמשליכים עלינו את האנרגיות השליליות והכעס שלהם.
לשם כך הכנתי לך את הסרטון הבא,
שמציע כמה דרכים שימושיות על איך
להתמודד עם ביקורת של אנשים אחרים.
באהבה גדולה,
יפית
תמיד אמרו עליי שאני נורא נחמדה.
שנים תחזקתי את התדמית הזאת –
התרחקתי מריבים כל עוד נפשי בי,
השתדלתי לא להיכנס לויכוחים עם הסביבה שלי,
והכי חשוב – דאגתי שלא יכעסו עליי או יתאכזבו ממני.
אבל יש משפט חכם שאומר:
מה שאנחנו מפחדים ממנו בסוף יבוא לנו.
והוא אכן בא… הוא הגיע בדמותה של קולגה לעבודה,
שכמה שלא ניסיתי להיות בסדר איתה, זה פשוט לא עבד.
מצאתי את עצמי נגררת שוב ושוב לויכוחים, מניפולציות
ושאר הפתעות לא נעימות…
שם למדתי את השיעור החשוב ביותר שלי –
למדתי איך ללמוד לומר לא בלי רגשי אשם
איך להפסיק לְרָצות
איך להשמיע את הקול שלי בלי לפחד
ואיך להפסיק להתעסק בְמָה שאחרים חושבים עליי…
אני לא יכולה להתחיל לתאר לך כמה זה משחרר.
ברגע שלמדתי להגיד לא, הפסקתי לבזבז אנרגיה
על אנשים אחרים ופיניתי המון אנרגיה כדי להגשים
את המטרות שלי.
וזה בדיוק מה שחשוב לי לומר לך.
אם את מוצאת את עצמך אומרת לאנשים
'כן' על חשבון עצמך, הוידאו שהכנתי
יכול לעזור לך לשנות בדיוק את זה.
באהבה גדולה,
יפית.
מאז שהיינו ילדים, לימדו אותנו להימנע ככל האפשר מטעויות. לימדו אותנו שהביצועים שלנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ומכך, כל טעות שאנחנו עושים הופכת אותנו לפחות ופחות "שווים".
לימדו אותנו שאם נטעה – "נחטוף".
לימדו אותנו שככל שנעשה יותר טעויות, כך נהיה פחות בסדר ויותר "רעים". יותר מכך – ביהדות ישנו יום חג שלם שנועד לאפשר לנו לעשות בדיוק את זה: לעשות חשבון נפש ולבדוק איפה היינו לא בסדר.
אני רוצה להבהיר משהו חשוב: לקחת אחריות מלאה על מעשינו ולבקש סליחה מאדם שפגענו בו ויותר מכך – מעצמנו, הוא דבר חשוב מאין כמוהו. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לשים לב שאנו חיים במינימום סובלנות לטעויות – גדולות כקטנות.
מהי טעות? משהו שהיינו מקווים שהיינו עושים אחרת. אם שיחה מסוג זה מתרחשת בראשנו, רוב הסיכויים שהיא רצה בלוּפ אינסופי, רצף מחשבות של "אילו רק", "הלוואי ולא" ו-"חבל ש", מלוּוים בתחושות של רגשי אשם ובושה – לעתים עד לנקודה שאנחנו עוצרים מלהתקדם.
אם תנסי להיזכר לרגע איך המבוגרים סביבך הגיבו כשעשית טעות כילדה, כנראה שתגלי שברוב המקרים זה לא נעשה בצורה עדינה, חומלת ואוהבת… פלא שאנחנו מנסים להימנע מלעשות טעויות אפילו במחיר של עמידה במקום?
בואי נסתכל רגע על העובדות:
– בעולם הלא מושלם שאנחנו חיים בו, סטטיסטית מתישהו אנחנו נעשה טעות.
– טעות מתגלה ככזו באופן וודאי רק אחרי שהיא נעשתה.
– הלקאה עצמית ורגשי אשם לא ישנו את העובדה שנעשתה טעות ולא יחזירו את הגלגל אחורה.
אז עכשיו שהבהרנו את זה, הנה עוד כמה נקודות חשובות למחשבה:
טעות היא לא טעות, כיוון שאנחנו תמיד נבחר את הדבר שעולה בקנה אחד עם הצרכים שלנו באותו הרגע
לדוגמה: אם אני רוצה לרדת במשקל ולהימנע ממתוקים ולבסוף מוצאת את עצמי אוכלת עוגה, זה כי באותו רגע זה הדבר שהאמנתי שנכון עבורי לעשות, והאמונה או הצורך הפיזי באותו רגע היו חזקים בהרבה מהרצון לרדת במשקל, אחרת לא הייתי עושה זאת.
אנחנו משתנים בכל רגע נתון. האדם שעשה את הטעות הוא לא מי שאנחנו עכשיו
הצורה בה הגבנו ופעלנו כאשר טעינו, נעשתה לפי מיטב הבנתנו ולפי היכולת שלנו באותו רגע.
מדענים טוענים שבכל דקה 300 מיליון תאים מתים בגוף שלנו. לכן, האדם שהיית לפני דקה שונה מהאדם שאת עכשיו. למעשה, אני יכולה לומר בביטחון, שהאדם שעשה את הטעות שונה מהאדם שאת עכשיו.
למה זה חשוב? כי האדם שהיית בזמן שעשית טעות פעל מתוך נקודת המבט והידע שהיו לו באותו רגע. התובנות לגבי הטעות הגיעו אלייך רק לאחר שכבר עשית אותה!
הרעיון שיכולת להימנע מהטעות דומה לרעיון להיות מסוגלת לראות את מה שלא יכולת לראות או לדעת את מה שלא יכולת לדעת…
רגשי אשם ובושה הם הגורם מס' 1(!!) שגורם לאנשים להיתקע בחייהם ולא להתקדם
זה מכלה אנרגיה ומוריד מוטיבציה. זה גורם לנו להיתקע בעבר במקום להסתכל קדימה. אם תתבונני סביבך, תגלי שאנשים שנמצאים בעשייה ומגשימים את המטרות שלהם אינם מבזבזים זמן בביקורת עצמית ורגשות אשם. הם לא יושבים כל היום וחושבים על הטעויות שעשו או יעשו. זה גוזל יותר מדי זמן והם עסוקים בלחיות את החיים שלהם הכי טוב שהם יכולים, להתפתח ולהתקדם.
רק על ידי ניסוי וטעייה נדע מה נכון לנו ומה לא, כיצד עלינו להמשיך וממה עלינו להימנע, אך בשום אופן אין הטעות מורידה מערכנו או הופכת אותנו לפחות טובים.
הדרך היחידה לצאת מהלוּפ ולשחרר את רגשי האשם והחרטה שמונעים מאתנו להתקדם, היא לשנות את נקודת המבט שלנו על הטעות ולהגדיר אותה מחדש – להשאיר את הידע והניסיון שרכשנו בעזרתה ולהתקדם הלאה. הלקח והתובנות שאנחנו מקבלים מהטעויות שעשינו ומאלה שעוד נעשה, הם אלה שמאפשרים לנו לעשות דברים אחרת וליצור עבור עצמנו הצלחה וחיים טובים יותר.
כילדים, אנחנו פגיעים במיוחד. אנחנו איננו ברשות עצמנו ותלויים בסביבה שלנו ובעיקר בהורינו שיטפלו בנו וידריכו אותנו. מתוקף הנסיבות ובאופן טבעי גילינו את סודות ההישרדות. הן הפיזית והן הרגשית. למדנו "לסיים כל מה שבצלחת", להיות "ילדים טובים" וגילינו שציונים טובים משמחים מאוד את האנשים הקרובים לנו.
לרגישים יותר מבינינו האתגר היה רב יותר. למורה והורה שצעקו או העבירו ביקורת לעיתים קרובות הייתה השפעה עצומה עלינו, שכן בגילאים הרכים למדנו לבנות את ההערכה העצמית שלנו בעיקר מפידבקים חיצוניים.
חונכנו להאמין שכדי לדעת מה ערכנו עלינו להסתכל מחוץ לעצמנו ולבדוק מה הסביבה חושבת עלינו. להורים, לחברים, למורים, לתקשורת, להוגי הדעות והמדענים למיניהם, לכולם יש דעות שהם רוצים לשתף אותנו בהן וגרוע מזה – רוצים שנאמץ. ועשינו את זה. בעיקר כילדים, על מנת להרגיש נאהבים ומקובלים.
אם אבד לנו או "התקלקל" ה-GPS הפנימי, זה המוליך אותנו באמונה מלאה לכל מקום אליו נרצה לצעוד, אנו עלולים לא לבטוח בעצמנו ולהאמין למה שאחרים חושבים שאנחנו צריכים להיות או לעשות. לעיתים זה מושרש כל כך עמוק, שאנחנו כבר חושבים שזו האמת שלנו מאז ומתמיד, כשלמעשה מדובר בתפיסות, אמונות וערכים של אנשים אחרים.
יותר מזה, המין שלנו, הגזע, הגיל והתרבות שלנו הינם בעלי השפעה גבוהה לאין שיעור. אנחנו שוחים בבריכה קולקטיבית של דעות ורעיונות שיוצרים את הדרך בה אנו חושבים על עצמנו והדרך שבה אנו תופסים את העולם. זוהי תודעת ההמונים.
תודעת ההמונים הייתה ותמיד תהיה. הלך הרוח הקיים, הדעות המובילות, האמונות והרעיונות של התקופה בה אנו חיים. כל "נפיחה" של התקשורת או קבוצה גדולה מאוד של אנשים. וזה משפיע. מאוד. בעיקר כשהתודעה שלנו עדיין רדומה. קל מאוד להיסחף אחרי תודעת ההמונים, הרי למדנו ש"הרוב קובע". האומנם?
הדרך להיזכר במי שאנחנו, בנטיות הלב ובדברים שגורמים לנו אושר אמיתי ושלווה היא על ידי היכולת להבדיל בינינו לסביבה. לדעת שזה קיים מצד אחד ולהמשיך בשלנו מצד שני.
אז איך מתחילים? איך מפסיקים להיות מושפעים מהסביבה ומתחילים להקשיב לקול הפנימי האותנטי שלנו?
מתחילים בניקוי 🙂
בדיוק כמו שברפואה הטבעית מנקים את הגוף על ידי מעבר למזונות בסיסיים וטבעיים, על מנת לזהות אלרגיות ומזונות שאנו רגישים אליהם, כך גם יש לפעול לגבי תודעת ההמונים. חשוב לדעת לזהות מהו הקול שלנו ומהו הקול החיצוני, כך שנוכל לקבל החלטות מודעות ונחיה בבחירה חופשית אמיתית.
הנה כמה המלצות ראשוניות לתרגול מציאת הקול הפנימי שלנו:
- להתנתק מהחדשות ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט לתקופה (מי שבעניין עיתון מודפס – כנ"ל)
- לצאת לצעידות רגליות שקטות של "ניקוי ראש"
- להימנע מלהיכנס או להתערב בויכוחים לא לנו ובטח ובטח לא ליזום אותם
- להתחיל להתבונן ביומיום שלנו ולזהות מהם הדברים שעושים לנו טוב ומה לא
- להימנע מלהביע את דעתנו על כל דבר ועניין ובכלל, להיות יותר בהקשבה מאשר בפטפטת (פנימית וחיצונית)
- לעצור מדי פעם, לנשום נשימות ארוכות ומלאות, להירגע
עם הזמן, ככל שתתרגלו זאת יותר, תצרו שלווה רבה יותר בחייכם ותוכלו להבדיל בין הקול הפנימי שלכם לקולות החיצוניים.
הצעד הבא – לבחור לאיזה קול להקשיב מתוך חופש ומודעות מלאים.
XOXO, יפית.
זה קרה לפני כמה שנים. ידעתי שאני מותחת את הגבול… השיחה התארכה יתר על המידה ולא עצרתי אותה בזמן. יכולתי פשוט להגיד שאני ממהרת וכבר חייבת לצאת והעולם עדיין היה עומד על תילו וכך גם האישה שמולי…
מצאתי את עצמי רצה לתחנת הרכבת, חושבת בהקלה איזה חכם מצדי היה לקנות כרטיס הלוך ושוב מראש כדי לא להתעכב בחזרה. עברתי את הבידוק הביטחוני במהירות וטסתי למדרגות של הרציף שלי רק בשביל לגלות שהרכבת כבר שם, עומדת, דלתותיה סגורות.
איזשהו קול במעמקי ראשי עוד ניסה לשכנע אותי שאספיק להגיע. ירדתי במהירות, מודעת לכך שרגל אחת לא במקום ויש מצב שאני אגיע לתחתית המדרגות קצת יותר מהר ממה שתכננתי… מסתבר שהקואורדינציה שלי הצליחה לעמוד במשימה בכבוד והגעתי למטה בחתיכה אחת שלמה. נעמדתי מול הדלת הקרובה ולחצתי במהירות על כפתור הפתיחה. דבר לא קרה. ניסיתי שוב, וזה היה הרגע שבו הרכבת החלה בנסיעה והתרחקה ממני בנונשלנטיות.
האמת, הרגשתי מטופשת. כשגיליתי כמה זמן נותר לי עד לרכבת הבאה הביתה עברתי התקף קל של רחמים עצמיים. ישבתי על הספסל ושחזרתי את השתלשלות האירועים שהביאו אותי למצב המרגיז הזה. התשובה הייתה ברורה: קושי בהצבת גבולות.
על אף הדרך הארוכה שעברתי במקום הזה, זיהיתי שעדיין יש זליגות. אנשים או סיטואציות מסוימים עדיין עלולים לגרום לי לשכוח לשים את הצרכים והרצונות שלי במקום הראשון.
זיהיתי מהי נקודת השינוי – אותה נקודה בזמן שאם הייתי פועלת בה אחרת, הייתי עכשיו כבר בדרך הביתה. בסך הכול הייתי צריכה לעצור את שטף השיחה שמולי, להתנצל שאני קוטעת, להרגיש בסדר גמור עם זה, ולצאת לדרך. הצד השני היה עומד בדבר, וגם אם לא – זה כבר לא בידיי. השיחה שהתנהלה לי בראש כמו תקליט שבור הייתה: "לא נעים לי לקטוע אותה, זה מרגיש לא בסדר, עוד כמה דקות ואז אפסיק אותה". ההמשך כאמור, ידוע.
באותו רציף רכבת החלטתי שזהו. זוהי הפעם האחרונה שאני מוותרת על עצמי. בכל דבר, מול כל אדם. הרצתי בראש את כל הפעמים בחיי שעשיתי את זה וזכרתי את תחושות התסכול והכעס שנוצרו. הבנתי שאת הרכבות שלי אני כבר לא מתכוונת לפספס לעולם. ואיך אומרים – "לא נעים מת מזמן", אפילו הייתי בהלוויה שלו. בעוד אני מהרהרת, הגיעה הרכבת הבאה.
כמה פעמים מצאת את עצמך "מפספסת את רכבות חייך"? כמה פעמים הצבת את עצמך בסוף מול רצונות וצרכים של אנשים אחרים כבן זוג, משפחה או חברים וידעת בתוך תוכך שזה לא הדבר הנכון לעשותו?
אם גם את החלטת שלא עוד, עשי מעשה ועלי על הרציף. הרכבת שלך כבר מחכה 🙂
אם תרצי לצרף אותי לנסיעה יחד איתך תוכלי ליצור עמי קשר כאן
XOXO, יפית.
