רגשות אשם נוצרים אצלנו מתוך התפיסה שפעלנו לא נכון ועשינו טעות שאנו מתחרטים עליה.
מדובר באירוע שהיינו מעדיפים שלא היה קורה כלל…
לפעמים התחושות לגבי אותה טעות הן כה חזקות, עד שהן מענות אותנו במחשבותינו עד לנקודה שבה אנחנו כל כך מפחדים לטעות שוב ונמנעים מלהתקדם הלאה.
בתרבות בה אנחנו חיים אנו מגדירים את עצמנו ואת האחרים על פי ההישגים שלנו. כך יוצא שכשאנחנו עושים טעות אנחנו באופן אוטומטי מורידים מערכנו.
עוד בילדות שלנו היו לא מעט מקרים בהם ננזפנו או נענשנו בשל טעויות שעשינו.
לעיתים נאלצנו להתמודד עם תחושת האכזבה שעוררנו בסביבה שלנו בשל כך, דבר שהפך את היכולת שלנו להתמודד עם הטעות לקשה עוד יותר.
הדבר הזה יצר משוואה לא פשוטה:
טעות משמעה אנחנו "לא בסדר" או אפילו "רעים", ולכן כדי להיות "טובים" הבנו שעלינו להימנע מטעות בכל מחיר.
איך עשינו את זה?
הפעלנו "שוטר פנימי" שנועד לבקר אותנו בכל פעם שאנחנו עושים טעות. בצורה זו לקחנו על עצמנו את תפקיד השופט של עצמנו, תפקיד שהיה עד אז בידי הורינו והסביבה שלנו.
בעולם מושלם לא נעשה טעויות כלל. מכיוון שאין אנחנו חיים בעולם כזה, הדרך היחידה להתגבר על רגשות האשם ולשחרר את הכאב הנלווה אליהם היא לעשות קודם כל הפרדה בין הטעות לבין הערך העצמי שלנו.
הנה כמה תובנות שיסייעו לכם לעשות את זה:
- השלב הראשון בשחרור רגשי אשם הוא להבין שבזמן שהטעות נעשתה פעלתם כמיטב יכולתכם בהתאם לידע ולהבנה שהיו ברשותכם באותו זמן.
רמת המודעות שהייתה לנו באותו רגע היא זו שהשפיעה על הבחירה שנעשתה. רק כשהמודעות שלנו משתנה נוכל לזהות האם טעינו.
החוכמה, מה לעשות, מגיעה תמיד בדיעבד ולשם כך נצטרך לטעות מספיק פעמים על מנת שנוכל לרכוש אותה. באותו רגע לא יכולתם לפעול אחרת. אם הייתם מאמינים שאתם יכולים הייתם כנראה עושים זאת. - לצפות מעצמנו לא לטעות זה כמו לשפוט את עצמנו עם הידע שיש לנו היום על מי שהיינו אתמול, ללא הידע הזה.
האם הייתם שופטים תינוק שרק למד ללכת, נתקל במכשול ונפל? הרי עצם ההיתקלות במכשול וה"טעות" שהובילה לנפילה היא זו שמאפשרת לו ללמוד ללכת טוב יותר. - הטעות אינה מייצגת את מי שאנחנו כמכלול ואינה מעידה על האדם שאנחנו, אלא מתארת פעולה אחת שנעשתה מתוך אלפי החלטות ופעולות שעשינו בחיים שלנו.
האם אנחנו נותנים את אותה תשומת לב גם לפְּעמים בהם עשינו דברים "נכון"? כמעט ולא. אם היינו עושים את זה, רוב הסיכויים שהיינו מגלים שאנחנו יותר צודקים מטועים. - אל תתפסו טעות כעניין של "נכון" או "לא נכון", אלא שאלו את עצמכם האם הדבר שרת אותי ואת המטרה אליה רציתי להגיע. גם פה נוכל להגיע להחלטה מסוג זה רק על ידי כך שנעשה טעויות.
- כדי שתוכלו לחיות חיים מאושרים באמת שחררו את הרעיון של להיות מושלמים. דווקא חוסר השלמות הוא זה שיגרום לכם לטעות פחות, וזאת בעזרת התובנות שתרוויחו. ככל שתשחררו את הרעיון הזה מהר יותר כך תוכלו לסלוח לעצמכם ולהמשיך הלאה.
- קבעו תאריך סיום.
לכל דבר יש זמן בו הוא פג תוקף. אתם רוצים לשאת את האשמה עוד קצת? אין בעיה, רק קבעו תאריך שבו זה מסתיים. זה יכול להיות שבוע מהיום, חודש או כמה שתחליטו שמספיק. לאחר מכן עברו לתיקון אם אפשר או ללמידה לעתיד.
במילים אחרות – התקדמו!
וכאן אוסיף את מה שנאמר כבר לא מעט פעמים:
כן, בשביל ללמוד צריך לטעות. אין קיצורי דרך. רק מה, למרות שאנחנו מבינים את ההיגיון שבדבר, נראה שעדיין רבים מאתנו מתעקשים לשאת את עול האשמה ולהתפלש בו.
רגשות האשם לא ישנו את מה שכבר קרה. זאת עובדה. במקום זאת מנפו את מה שכבר למדתם כדי ליצור לעצמכם עתיד טוב יותר והימנעו מלהשתמש בטעויות כתירוץ להישאר תקועים במקום.
וכמו שבודהה אמר:
"בכל בוקר אנחנו נולדים מחדש. מה שנעשה היום הוא הדבר החשוב ביותר."
ומה לגבי רגשות אשם שאנשים אחרים מנסים לעורר בנו?
תוכלו לקבל לזה מענה בסרטונים הבאים:
