זה קרה לפני כמה שנים. ידעתי שאני מותחת את הגבול… השיחה התארכה יתר על המידה ולא עצרתי אותה בזמן. יכולתי פשוט להגיד שאני ממהרת וכבר חייבת לצאת והעולם עדיין היה עומד על תילו וכך גם האישה שמולי…
מצאתי את עצמי רצה לתחנת הרכבת, חושבת בהקלה איזה חכם מצדי היה לקנות כרטיס הלוך ושוב מראש כדי לא להתעכב בחזרה. עברתי את הבידוק הביטחוני במהירות וטסתי למדרגות של הרציף שלי רק בשביל לגלות שהרכבת כבר שם, עומדת, דלתותיה סגורות.
איזשהו קול במעמקי ראשי עוד ניסה לשכנע אותי שאספיק להגיע. ירדתי במהירות, מודעת לכך שרגל אחת לא במקום ויש מצב שאני אגיע לתחתית המדרגות קצת יותר מהר ממה שתכננתי… מסתבר שהקואורדינציה שלי הצליחה לעמוד במשימה בכבוד והגעתי למטה בחתיכה אחת שלמה. נעמדתי מול הדלת הקרובה ולחצתי במהירות על כפתור הפתיחה. דבר לא קרה. ניסיתי שוב, וזה היה הרגע שבו הרכבת החלה בנסיעה והתרחקה ממני בנונשלנטיות.
האמת, הרגשתי מטופשת. כשגיליתי כמה זמן נותר לי עד לרכבת הבאה הביתה עברתי התקף קל של רחמים עצמיים. ישבתי על הספסל ושחזרתי את השתלשלות האירועים שהביאו אותי למצב המרגיז הזה. התשובה הייתה ברורה: קושי בהצבת גבולות.
על אף הדרך הארוכה שעברתי במקום הזה, זיהיתי שעדיין יש זליגות. אנשים או סיטואציות מסוימים עדיין עלולים לגרום לי לשכוח לשים את הצרכים והרצונות שלי במקום הראשון.
זיהיתי מהי נקודת השינוי – אותה נקודה בזמן שאם הייתי פועלת בה אחרת, הייתי עכשיו כבר בדרך הביתה. בסך הכול הייתי צריכה לעצור את שטף השיחה שמולי, להתנצל שאני קוטעת, להרגיש בסדר גמור עם זה, ולצאת לדרך. הצד השני היה עומד בדבר, וגם אם לא – זה כבר לא בידיי. השיחה שהתנהלה לי בראש כמו תקליט שבור הייתה: "לא נעים לי לקטוע אותה, זה מרגיש לא בסדר, עוד כמה דקות ואז אפסיק אותה". ההמשך כאמור, ידוע.
באותו רציף רכבת החלטתי שזהו. זוהי הפעם האחרונה שאני מוותרת על עצמי. בכל דבר, מול כל אדם. הרצתי בראש את כל הפעמים בחיי שעשיתי את זה וזכרתי את תחושות התסכול והכעס שנוצרו. הבנתי שאת הרכבות שלי אני כבר לא מתכוונת לפספס לעולם. ואיך אומרים – "לא נעים מת מזמן", אפילו הייתי בהלוויה שלו. בעוד אני מהרהרת, הגיעה הרכבת הבאה.
כמה פעמים מצאת את עצמך "מפספסת את רכבות חייך"? כמה פעמים הצבת את עצמך בסוף מול רצונות וצרכים של אנשים אחרים כבן זוג, משפחה או חברים וידעת בתוך תוכך שזה לא הדבר הנכון לעשותו?
אם גם את החלטת שלא עוד, עשי מעשה ועלי על הרציף. הרכבת שלך כבר מחכה 🙂
אם תרצי לצרף אותי לנסיעה יחד איתך תוכלי ליצור עמי קשר כאן
XOXO, יפית.
