רוב האנשים יודעים לספר שיש להם איזשהו חלום. חלק מהם אף יצאו להגשים אותו. רק אחוז מסוים אכן הצליח בדבר. רבים מתייאשים איפשהו לאורך הדרך ונוטשים. מחיר הוויתור הוא כבד ועלול לגרור אחריו תחושת כישלון, אכזבה וביקורת עצמית.
למה זה קורה ואיך תוכלו להגיע למטרות שלכן בלי להתייאש בדרך?
הסרטון הבא יראה לכן כיצד לשמור על מוטיבציה שתאפשר לכן ליצור את החיים שתמיד רציתן מבלי לוותר ומבלי לנטוש בדרך:
רוצה להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין
וליצור את המוטיבציה שלך ביחד איתי?
ברוני ווארה, אחות אוסטרלית שטיפלה בחולים סופניים, תיעדה את שיחותיהם האחרונות איתה.
כששאלה אותם מהם הדברים עליהם הם מתחרטים ביותר, הופתעה לגלות שאותם נושאים חזרו על עצמם.
מעבר לשאיפה לעבוד פחות ולשמור על קשר טוב יותר עם חברים, הביעו החולים חרטה על כך שלא היו מספיק נאמנים לעצמם, התפשרו על חיים בינוניים ולא נתנו לעצמם להיות מאושרים.
למעשה, הרבה מהם חלו בשל רגשות של מרירות וטינה שהם פיתחו כתוצאה מכך…
הם האמינו שעדיף להדחיק את הרגשות שלהם על מנת לחיות בשלום עם אחרים
הם האמינו שלהישאר במצב הקיים, גם אם הוא לא נוח או גורם להם סבל, עדיף מלהתמודד עם הפחד משינוי
הם האמינו שלציפיות של אנשים אחרים מהם יש משקל גדול יותר מלהגשים את עצמם ולהיות מאושרים
הם הבינו מאוחר מדי שהם לא חתרו להגשים אפילו חצי מהחלומות שלהם…
אנשים חכמים אמרו:
משפטים יפים נכון?
אנחנו נתקלים בהם לא מעט – ברחבי הרשת, בסרטים מרגשים, בספרים ואפילו בחנויות לעיצוב הבית…
מרוב סיסמאות כבר נהיינו עיוורים אליהם.
מרוב משפטים יפים שאנחנו לא עושים איתם דבר נהיינו ציניים או סתם אדישים…
אנחנו אולי מתרגשים לרגע, חושבים כמה זה נכון ואז חוזרים לענייננו…
בתי האבות מלאים באנשים שמתחרטים על מה שלא עשו יותר מאשר על מה שעשו.
ובמילים אחרות – הגיע הזמן להתעורר! אפילו היפהפייה הנרדמת עשתה את זה בסוף 🙂
נראה ברור כשמש שהגורם העיקרי שמונע מאתנו להיות מאושרים הוא אנחנו.
השאלה היא – מה בא לך לעשות עם זה? איך את יכולה לשנות את זה כך שתוכלי לחיות חיים ללא חרטה?
מחכה לשמוע ממך 🙂
בין אם יצא לך לצפות באולימפיאדה או לא, אי אפשר היה שלא להתפעל מאלפי (!) הספורטאים שהגיעו אליה, בשאיפה לשבור שיא אישי, קבוצתי ואולי, אפילו, עולמי.
לא משנה באיזו תצורה היא מגיעה ובאילו שמות היא נקראת – רוגע, שקט או שחרור, שלווה נפשית היא משאלת לב שחוזרת על עצמה הכי הרבה מאנשים שאני פוגשת – מאומנים, משפחה וחברים.
אין הכוונה לרצון בחיים שגרתיים, משעממים או חסרי אתגרים (אף על פי שיש תקופות שבהן שגרה היא בהחלט דבר מבורך 🙂 ), אלא ביכולת המופלאה והנדירה הזאת לפגוש כל קושי או פחד בחיינו בלי הבונוסים הנלווים אליו בצורת דאגות, עייפות ולילות ללא שינה…
אלא אם אתם נזיר מתבודד המתגורר באיזה חור נידח בקצה העולם, או תושב כפר מנומנם שלא קורה בו כמעט כלום אף פעם (אם יש בכלל דבר כזה "כלום אף פעם") החיים הם דבר דינמי, חי ובועט ולפעמים זה קצת יותר מדי. היקום אינו מתחשב בנו, ברגשותינו וברצונותינו. פעם בכמה זמן יש מצב שהחיים יחטיפו לנו איזו סטירה מצלצלת. שקט כבר אמרנו?!?
אז איך בכלל ניתן להגיע לשלווה פנימית בתוך כל האנדרלמוסיה הזו והקצב הפועם והבלתי פוסק של החיים?
שאלה מצוינת. בשביל להעז ולענות עליה כמו שצריך, אזדקק כנראה למספר ימים ולפוסט ארוך כאורך הגלות. אז בחרתי להתחיל בדבר אחד – תובנה, שככל שנפנים ונשלב אותה ביומיום שלנו, כך מפלס הקושי והדאגה שלנו ירד:
"שלווה פנימית מתקבלת ככל שאנחנו חיים את ההווה ועוצרים את שיחת ה"מה אילו" הקשורה לאירועים מהעבר ולעתיד שעדיין לא התרחש."
ובכלל, שלווה נפשית מגיעה ככל שאנחנו מפסיקים לחשוב. נקודה.
אז איך מיישמים בפועל?
מתחילים לתרגל.
שלב ראשון: לזהות את כל המקומות בחיינו שיש בהם "רעש", בין אם זה דאגות/קשיים/פחדים/ (השלימו את החסר) ואת המחשבות הקשורות אליהם.
שלב שני: ללמוד לזהות את זה כשזה קורה בפועל. לתפוס את המחשבות שלנו "על חם" ולא בדיעבד!
שלב שלישי: לנקות. מחשבות ושיחות פנימיות כמובן.
ברגע שנלמד לזהות ולהכיר את השיחה הפנימית שלנו נאתר מחשבות הקשורות ל:
דברים שקרו בעבר והצליחו (התרפקות על נוסטלגיה)
דברים שקרו בעבר ולא הצליחו (רגשי אשם וביקורת עצמית)
דברים שעוד לא קרו (דאגות ופחדים מהעתיד לבוא)
כך או כך, מדובר במחשבות תוקעות, שחוזרות על עצמן, יוצרות לנו קושי וכאב ומונעות מאיתנו להתקדם ולחיות את החיים האמיתיים. הם כידוע, מתרחשים בהווה.
ככל שנתאמן על להיות כאן ועכשיו, בראש ריק ממחשבות מתישות, ניצור לעצמנו שלווה גדולה יותר ושקט פנימי. יותר מכך – נהיה עסוקים ביצירת מציאות חדשה ומציאת פתרונות לדברים שנפגוש בדרך.
וכן, זה אפשרי. מניסיון. זה פשוט דורש זמן, התמדה ונחישות. וזה שווה כל רגע.
אז קדימה! לכו לתפוס את עצמכם "על חם" 😉
XOXO, יפית.
מה הייתם עושים אילו הייתה לכם שעה אחת בלבד של חיים? מה הייתם עושים בה? מה היה עומד לנגד עיניכם?
לאכול ארוחה טובה?
לבלות עם משפחה וחברים?
לעשות משהו אמיץ?
הסרטון המקסים הזה מתאר את חייו של זבוב פרהיסטורי, בעל חיים של דקה אחת.
מומלץ לראות, לחייך ולהכניס הכול לפרופורציה. לטובת הנוגעים בדבר הוספתי תרגום בגוף הסרט.
תיהנו!
XOXO, יפית.
היא הגיעה אליי במצב לא פשוט. נלחמת בעצמה ובחיים בכלל. הכול הולך קשה ודבר לא מביא לה סיפוק. מרגישה שהחיים חולפים לידה בלי להעיף לכיוונה ולו חצי מבט.
"האם את יכולה לעזור לי?" היא שאלה.
"זה תלוי", עניתי, "האם את בוחרת לעזור לעצמך? בסופו של דבר, יש לי יכולת מוגבלת ביותר לעזור. מי שצריך לעשות את רוב העבודה זו את. האם את מוכנה?"
"אם זה יעזור אני מוכנה" ניסתה לחלץ ממני הבטחה.
"איך נדע?" שאלתי
"רק אם אתחיל ואנסה…"
ועם התובנה הזו יצאנו לדרך.
החלק המשמעותי והחשוב ביותר בתהליך היה להטמיע את ההבנה שרק אם נבחר בדבר, השינוי יוכל להתרחש. גם אם חלקו תלוי בדברים מחוצה לנו דוגמת אנשים אחרים ונסיבות, סביר להניח שאם נשב ונחכה שדברים יתרחשו מעצמם זה כנראה לא ממש יקרה…
הדבר דומה לבדיחה על איטלקי מאמין אחד, שכל יום עבר בבית התפילה וביקש מאחד הקדושים בדתו לעזור לו לזכות בלוטו. בתמורה הוא כמובן הציע את אמונתו הבלתי מעורערת והאינסופית.
וכך התמיד, באופן אדוק ביותר, יום אחר יום, לבקר אצל פסל הקדוש ולבקש זכייה בלוטו.
לאחר תקופה ארוכה בה דבר לא קרה, באחד הימים בהם ביקר שוב בבית התפילה, כבר לא התאפק הקדוש וירה לעברו "אולי תשלח קודם טופס?!?"
הבנתם את הרעיון.
הדרך ה"פשוטה" – לשים את חיי בידי אחרים, לסמוך על עצותיהם, לפעול ע"פ דרכם, לצפות שיפתרו את בעיותיי ו"יצילו" אותי. היתרון – לא צריך להתאמץ. בנוסף, ה"אשמה" עליהם אם משהו לא יקרה כפי שהבטיחו לי. החיסרון – אני לא מתמודדת עם חיי שלי, נותנת לאחרים להוביל אותי ע"פ תפיסתם ואמונתם.
והאלטרנטיבה? מאתגרת לא פחות. לקחת אחריות, להתנסות, לחוות, לטעות, ליפול, לקום, להמשיך, לכאוב, להתאכזב, ליהנות, ולחוש סיפוק עצום עם כל הישג בחיינו.
להיות חופשיים לחיות את חיינו כראות עינינו.
במה תבחרו?
XOXO, יפית.
זה קרה לפני כמה שנים. ידעתי שאני מותחת את הגבול… השיחה התארכה יתר על המידה ולא עצרתי אותה בזמן. יכולתי פשוט להגיד שאני ממהרת וכבר חייבת לצאת והעולם עדיין היה עומד על תילו וכך גם האישה שמולי…
מצאתי את עצמי רצה לתחנת הרכבת, חושבת בהקלה איזה חכם מצדי היה לקנות כרטיס הלוך ושוב מראש כדי לא להתעכב בחזרה. עברתי את הבידוק הביטחוני במהירות וטסתי למדרגות של הרציף שלי רק בשביל לגלות שהרכבת כבר שם, עומדת, דלתותיה סגורות.
איזשהו קול במעמקי ראשי עוד ניסה לשכנע אותי שאספיק להגיע. ירדתי במהירות, מודעת לכך שרגל אחת לא במקום ויש מצב שאני אגיע לתחתית המדרגות קצת יותר מהר ממה שתכננתי… מסתבר שהקואורדינציה שלי הצליחה לעמוד במשימה בכבוד והגעתי למטה בחתיכה אחת שלמה. נעמדתי מול הדלת הקרובה ולחצתי במהירות על כפתור הפתיחה. דבר לא קרה. ניסיתי שוב, וזה היה הרגע שבו הרכבת החלה בנסיעה והתרחקה ממני בנונשלנטיות.
האמת, הרגשתי מטופשת. כשגיליתי כמה זמן נותר לי עד לרכבת הבאה הביתה עברתי התקף קל של רחמים עצמיים. ישבתי על הספסל ושחזרתי את השתלשלות האירועים שהביאו אותי למצב המרגיז הזה. התשובה הייתה ברורה: קושי בהצבת גבולות.
על אף הדרך הארוכה שעברתי במקום הזה, זיהיתי שעדיין יש זליגות. אנשים או סיטואציות מסוימים עדיין עלולים לגרום לי לשכוח לשים את הצרכים והרצונות שלי במקום הראשון.
זיהיתי מהי נקודת השינוי – אותה נקודה בזמן שאם הייתי פועלת בה אחרת, הייתי עכשיו כבר בדרך הביתה. בסך הכול הייתי צריכה לעצור את שטף השיחה שמולי, להתנצל שאני קוטעת, להרגיש בסדר גמור עם זה, ולצאת לדרך. הצד השני היה עומד בדבר, וגם אם לא – זה כבר לא בידיי. השיחה שהתנהלה לי בראש כמו תקליט שבור הייתה: "לא נעים לי לקטוע אותה, זה מרגיש לא בסדר, עוד כמה דקות ואז אפסיק אותה". ההמשך כאמור, ידוע.
באותו רציף רכבת החלטתי שזהו. זוהי הפעם האחרונה שאני מוותרת על עצמי. בכל דבר, מול כל אדם. הרצתי בראש את כל הפעמים בחיי שעשיתי את זה וזכרתי את תחושות התסכול והכעס שנוצרו. הבנתי שאת הרכבות שלי אני כבר לא מתכוונת לפספס לעולם. ואיך אומרים – "לא נעים מת מזמן", אפילו הייתי בהלוויה שלו. בעוד אני מהרהרת, הגיעה הרכבת הבאה.
כמה פעמים מצאת את עצמך "מפספסת את רכבות חייך"? כמה פעמים הצבת את עצמך בסוף מול רצונות וצרכים של אנשים אחרים כבן זוג, משפחה או חברים וידעת בתוך תוכך שזה לא הדבר הנכון לעשותו?
אם גם את החלטת שלא עוד, עשי מעשה ועלי על הרציף. הרכבת שלך כבר מחכה 🙂
אם תרצי לצרף אותי לנסיעה יחד איתך תוכלי ליצור עמי קשר כאן
XOXO, יפית.
