פחדים

לא משנה באיזו תצורה היא מגיעה ובאילו שמות היא נקראת – רוגע, שקט או שחרור, שלווה נפשית היא משאלת לב שחוזרת על עצמה הכי הרבה מאנשים שאני פוגשת – מאומנים, משפחה וחברים.

אין הכוונה לרצון בחיים שגרתיים, משעממים או חסרי אתגרים (אף על פי שיש תקופות שבהן שגרה היא בהחלט דבר מבורך 🙂 ), אלא ביכולת המופלאה והנדירה הזאת לפגוש כל קושי או פחד בחיינו בלי הבונוסים הנלווים אליו בצורת דאגות, עייפות ולילות ללא שינה…

אלא אם אתם נזיר מתבודד המתגורר באיזה חור נידח בקצה העולם, או תושב כפר מנומנם שלא קורה בו כמעט כלום אף פעם (אם יש בכלל דבר כזה "כלום אף פעם") החיים הם דבר דינמי, חי ובועט ולפעמים זה קצת יותר מדי. היקום אינו מתחשב בנו, ברגשותינו וברצונותינו. פעם בכמה זמן יש מצב שהחיים יחטיפו לנו איזו סטירה מצלצלת. שקט כבר אמרנו?!?

אז איך בכלל ניתן להגיע לשלווה פנימית בתוך כל האנדרלמוסיה הזו והקצב הפועם והבלתי פוסק של החיים?

שאלה מצוינת. בשביל להעז ולענות עליה כמו שצריך, אזדקק כנראה למספר ימים ולפוסט ארוך כאורך הגלות. אז בחרתי להתחיל בדבר אחד – תובנה, שככל שנפנים ונשלב אותה ביומיום שלנו, כך מפלס הקושי והדאגה שלנו ירד:

"שלווה פנימית מתקבלת ככל שאנחנו חיים את ההווה ועוצרים את שיחת ה"מה אילו" הקשורה לאירועים מהעבר ולעתיד שעדיין לא התרחש."

ובכלל, שלווה נפשית מגיעה ככל שאנחנו מפסיקים לחשוב. נקודה.

אז איך מיישמים בפועל?

מתחילים לתרגל.

שלב ראשון: לזהות את כל המקומות בחיינו שיש בהם "רעש", בין אם זה דאגות/קשיים/פחדים/ (השלימו את החסר) ואת המחשבות הקשורות אליהם.

שלב שני: ללמוד לזהות את זה כשזה קורה בפועל. לתפוס את המחשבות שלנו "על חם" ולא בדיעבד!

שלב שלישי: לנקות. מחשבות ושיחות פנימיות כמובן.

ברגע שנלמד לזהות ולהכיר את השיחה הפנימית שלנו נאתר מחשבות הקשורות ל:

דברים שקרו בעבר והצליחו (התרפקות על נוסטלגיה) 

דברים שקרו בעבר ולא הצליחו (רגשי אשם וביקורת עצמית) 

דברים שעוד לא קרו (דאגות ופחדים מהעתיד לבוא)

כך או כך, מדובר במחשבות תוקעות, שחוזרות על עצמן, יוצרות לנו קושי וכאב ומונעות מאיתנו להתקדם ולחיות את החיים האמיתיים. הם כידוע, מתרחשים בהווה.

ככל שנתאמן על להיות כאן ועכשיו, בראש ריק ממחשבות מתישות, ניצור לעצמנו שלווה גדולה יותר ושקט פנימי. יותר מכך – נהיה עסוקים ביצירת מציאות חדשה ומציאת פתרונות לדברים שנפגוש בדרך.

וכן, זה אפשרי. מניסיון. זה פשוט דורש זמן, התמדה ונחישות. וזה שווה כל רגע.

אז קדימה! לכו לתפוס את עצמכם "על חם" 😉

XOXO, יפית.