כיצור חברתי, יש לנו נטייה להתאים את עצמנו לסביבה בה אנחנו נמצאים:
אנחנו מקטרים על יוקר המחייה כמו כולם
אנחנו מדברים על מה שראינו או קראנו בחדשות האחרונות כמו כולם
אנחנו מתלוננים על כך שאכלנו יותר מדי בחג כמו כולם
אנחנו מדברים על איך נמאס לנו מהעבודה כמו כולם
אנחנו מדברים על איך אנחנו צריכים יותר חופש, יותר ספורט ויותר כסף כמו כולם
ואם נסכם בקצרה – אנחנו מדברים על הצרות שלנו כמו כולם 🙂
זה אמנם עוזר לנו להרגיש חלק מהכלל, יחד עם זאת זה יוצר מצב בו בלי לשים לב, אנחנו תוקעים לעצמנו מקל בגלגלים.
יש איזו מוסכמה בלתי כתובה, על פיה מי שסובל הכי הרבה "מנצח". כבני אדם יש בנו הערכה רבה והוקרה השמורים לאנשים שעברו סבל ועוד יותר – למי ש"ניצח" אותו. בכל שיחת חולין, מפגש חברתי או משפחתי נראה שיש תחרות מי סובל יותר – למי היה את השבוע הכי קשה, מי עבד הכי הרבה שעות, מי הוציא הכי הרבה כסף…
העניין הוא שבתחרות הזו אין מרוויחים אלא רק מפסידים – ככל שנתמקד יותר ב"מה לא עובד" בחיינו כך נקבל ממנו יותר.
בבריאת העולם אמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. זהו החוק הראשוני ביותר ביקום – מה שאנחנו אומרים משקף את מה שאנחנו מאמינים. מה שאנחנו מאמינים זה מה שניצור בחיינו.
אז מה אם נהפוך את היוצרות?
מה אם במקום לחזור לשעות עבודה "מוגברות" כדי להשלים את כל מה שלא עשינו בחג נחליט לחזור ברוגע ולקחת כל מטלה במתינות ובכיף? איך זה היה נראה אז?
מה אם במקום לקטר כמו כולם על המצב ועל מה שלא עובד תשתפו את הקרובים לכם במה הצלחתם ומה משמח אתכם?
מה אם במקום לסבול מהפקקים תנצלו אותם כדי לשמוע מוזיקה טובה או כדי להאזין להרצאות וספרי אודיו דרך הנייד ותעשירו את עצמכם?
מה אם תחליטו להבדיל את עצמכם מ"מה שכולם עושים?" מה אז יקרה?
נכון, תקבלו תוצאות אחרות לגמרי ותחזירו שליטה מלאה לחייכם על פי הכללים שלכם. יותר מזה, תצטרפו לאותם 3% בערך מהאוכלוסייה שיוצרים מציאות אחרת לגמרי על אף ולמרות המצב הכלכלי/חברתי/פוליטי…
מה זה אומר? לא לפחד להיות שונים מהסביבה ולדבר אחרת. לא לפחד לבלוט. לא לפחד "להפסיק לסבול".
כן, אולי יהיו כאלה שלא יאהבו את זה אבל יש מצב גדול שעבור אחרים אתם תהוו השראה. והכי חשוב – אתם תהוו השראה עבור עצמכם.
מה אתם אומרים?