היא הגיעה אליי במצב לא פשוט. נלחמת בעצמה ובחיים בכלל. הכול הולך קשה ודבר לא מביא לה סיפוק. מרגישה שהחיים חולפים לידה בלי להעיף לכיוונה ולו חצי מבט.
"האם את יכולה לעזור לי?" היא שאלה.
"זה תלוי", עניתי, "האם את בוחרת לעזור לעצמך? בסופו של דבר, יש לי יכולת מוגבלת ביותר לעזור. מי שצריך לעשות את רוב העבודה זו את. האם את מוכנה?"
"אם זה יעזור אני מוכנה" ניסתה לחלץ ממני הבטחה.
"איך נדע?" שאלתי
"רק אם אתחיל ואנסה…"
ועם התובנה הזו יצאנו לדרך.
החלק המשמעותי והחשוב ביותר בתהליך היה להטמיע את ההבנה שרק אם נבחר בדבר, השינוי יוכל להתרחש. גם אם חלקו תלוי בדברים מחוצה לנו דוגמת אנשים אחרים ונסיבות, סביר להניח שאם נשב ונחכה שדברים יתרחשו מעצמם זה כנראה לא ממש יקרה…
הדבר דומה לבדיחה על איטלקי מאמין אחד, שכל יום עבר בבית התפילה וביקש מאחד הקדושים בדתו לעזור לו לזכות בלוטו. בתמורה הוא כמובן הציע את אמונתו הבלתי מעורערת והאינסופית.
וכך התמיד, באופן אדוק ביותר, יום אחר יום, לבקר אצל פסל הקדוש ולבקש זכייה בלוטו.
לאחר תקופה ארוכה בה דבר לא קרה, באחד הימים בהם ביקר שוב בבית התפילה, כבר לא התאפק הקדוש וירה לעברו "אולי תשלח קודם טופס?!?"
הבנתם את הרעיון.
הדרך ה"פשוטה" – לשים את חיי בידי אחרים, לסמוך על עצותיהם, לפעול ע"פ דרכם, לצפות שיפתרו את בעיותיי ו"יצילו" אותי. היתרון – לא צריך להתאמץ. בנוסף, ה"אשמה" עליהם אם משהו לא יקרה כפי שהבטיחו לי. החיסרון – אני לא מתמודדת עם חיי שלי, נותנת לאחרים להוביל אותי ע"פ תפיסתם ואמונתם.
והאלטרנטיבה? מאתגרת לא פחות. לקחת אחריות, להתנסות, לחוות, לטעות, ליפול, לקום, להמשיך, לכאוב, להתאכזב, ליהנות, ולחוש סיפוק עצום עם כל הישג בחיינו.
להיות חופשיים לחיות את חיינו כראות עינינו.
במה תבחרו?
XOXO, יפית.