בין אם יצא לך לצפות באולימפיאדה או לא, אי אפשר היה שלא להתפעל מאלפי (!) הספורטאים שהגיעו אליה, בשאיפה לשבור שיא אישי, קבוצתי ואולי, אפילו, עולמי.
חלק מהדברים שיצא לי לשים לב אליהם יותר מתמיד באולימפיאדה הנוכחית זה כמות הנפילות, הפספוסים, ההחמצות וכן… הכישלונות.
חשבי, שעל מנת להשתתף באירוע מלכתחילה, היה על כל ספורטאי לעמוד בקריטריונים מחמירים, כאשר גם אם צלח אותם בהצלחה, עדיין היה עליו להתחרות מול מספר לא מועט של ספורטאים יחידים ולעתים אפילו עשרות.
ואם זה לא מספיק, בחלק מענפי הספורט ניתנה הזדמנות אחת בלבד, כשלאחריה, במידה וייכשל, ייאלץ המתחרה להמתין עוד 4 שנים עד לאולימפיאדה הבאה…
לצד ההצלחות, הניצחונות, המדליות וההתרגשות, היו נפילות, החמצות, פציעות ודמעות.
אני תוהה – איך הם עושים את זה, הספורטאים?
איך הם עומדים בעומס האימונים המפרך ובתחרויות האינסופיות שלעתים חוזרים מהן בידיים ריקות? איך מתגברים על תחושת ההחמצה והכישלון וממשיכים הלאה?
אז מעבר לתחושת ההישגיות הגבוהה, הנחישות הבלתי מתפשרת והמשמעת העצמית הראויה להתפעלות, ישנו דבר מה נוסף שעוזר לאנשים מצליחים להגיע למטרות שלהם מבלי לוותר בדרך.
מדובר בפעולה אחת, מתמשכת, שמלווה אותם מתחילת הדרך ועד סופה (או עד שעוברים למטרה הבאה) ושבלעדיה זה פשוט לא יהיה אפשרי.
על הפעולה החשובה ביותר להגשמת המטרות שלך תוכלי לצפות בסרטון הבא: